הרגולציה הסביבתית בישראל נושאת את הכותרת של תקנים מחמירים, אך בפועל הפערים בין האכיפה המקומית לזו האירופית רק הולכים ומתרחבים. בעוד האיחוד האירופי מוביל מהפכה סביבתית עם דירקטיבות חדשות ומחייבות, ישראל מתקשה ליישם אפילו את ההחלטות שכבר התקבלו.
תקנים על הנייר, מציאות בשטח
על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, התקינה הישראלית כוללת 28 מזהמי אוויר שונים, לעומת 11 בלבד באיחוד האירופי. ערכי הסף הישראליים מחמירים יותר ברוב המזהמים. אבל יש פער משמעותי בין קביעת תקנים לבין אכיפתם. באירופה פותחו תורות הערכה לבחינת השפעות הרגולציה, מנגנונים שבישראל טרם הוטמעו באופן מלא.
כבר ב-2011 החליטה ממשלת ישראל ליישם את המנגנונים האירופיים לרגולציה סביבתית. למעלה מעשור אחר כך, המנגנון טרם הוקם במלואו. התנגדות פקידותית וחסמים ביורוקרטיים עיכבו את היישום, והתוצאה היא פיקוח חלקי שאינו עומד בסטנדרטים בינלאומיים.
המקרה של בזן חושף את עומק הבעיה
הפערים ברגולציה מתבטאים בצורה חריפה במפרץ חיפה, שם פועלת קבוצת בזן. למרות הצהרות החברה על עמידה בתקנים מחמירים, המציאות מורכבת יותר. לאחר פגיעות הטילים האיראניים במתחם, נמדדו ערכי בנזן גבוהים פי 100 מהשגרה בסביבת בית הזיקוק.
באירופה, מתקנים דומים היו נדרשים לעמוד בביקורת הרבה יותר קפדנית. הדירקטיבות האירופיות החדשות מטילות חובות בדיקת נאותות תאגידית בהיבטים סביבתיים על חברות גדולות. חברות ישראליות שפועלות מול השוק האירופי כבר מרגישות את ההחמרה, אך הרגולציה המקומית נותרת מאחור.
לקראת שינוי אמיתי
הדרך לצמצום הפערים דורשת מספר צעדים. ראשית, הקמת מנגנון בקרה עצמאי שיבחן את האפקטיביות של רגולציות סביבתיות. שנית, אימוץ תורת הערכה כפי שנהוג באירופה, שתבחן עלות מול תועלת של כל תקנה. ושלישית, חיזוק האכיפה בשטח, במיוחד באזורים רגישים כמו מפרץ חיפה.
האתגר הגדול ביותר הוא שינוי התפיסה. בישראל, שיקולים כלכליים וביטחוניים קצרי טווח גוברים לעיתים על חשיבה סביבתית ארוכת טווח. באירופה, ההכרה שהגנה על הסביבה היא גם הגנה על הכלכלה הפכה לעיקרון מנחה. עד שישראל תאמץ גישה דומה, הפערים רק ימשיכו לגדול.
